דיכאון לאחר לידה – בקשה אישית לתשומת לב

יש כאן קריאה לעזרה, בקשה אישית ממני אליכם, לתשומת לב. אבל לא עבורי – אלא עבור כל אחד שזקוק לעזרתכם ולא יודע לבקש.

איך אפשר למנוע דיכאון אחרי לידה או דיכאון בכלל

אני כותבת את הפוסט הזה בנימה יותר אישית כי מדובר בנושא שהוא מאוד קרוב ללבי.

התלבטתי אם לכתוב על דיכאון לאחר לידה ועל הסימפטומים לכך, כי אני רואה שאין לכך מספיק מודעות, ויותר מזה, אין לכך מספיק לגיטימציה. אני לא יכולה להגיד אם זה יותר מכעיס אותי או מצחיק אותי – שמצפים מאישה אחרי לידה להרגיש ולהתנהג באופן מאוד מסוים שתואם לכללי החברה – כאשר מבחינה הורמונלית רוב הסיכויים שהיא בכלל לא תהיה מסוגלת לכך!

לפעמים אני ממש רוצה לצעוק את קרביי כשאני נתקלת בכל כך הרבה משפטים מטופשים מאנשים שטחיים, אשר לא מסוגלים להסתכל 10 ס"מ מעבר לאף שלהם, אשר מגיבים בצורה אטומה לרגשות של אנשים. אני עוצרת את עצמי כל כך הרבה פעמים מלהגיב ושואלת את עצמי שוב ושוב – האם לא כולם מסוגלים להרגיש? לשים את עצמם בנעליים של האחר? לגלות אמפתיה והתחשבות? או חס וחלילה, להציע עזרה..?

80% מהנשים לאחר לידה חוות דיכאון בצורה כזאת או אחרת. 80 אחוזים!!! זה נראה לכם הגיוני שאין לגיטימציה ל- 80% מהאמהות להרגיש כמו שהן מרגישות?!

זה ממש מזכיר לי את כל הפרסומות והסרטים שמוכרים לנו את זה שנשים צריכות להיות רזות ולהראות כמו דוגמניות. הרי רוב הנשים לא נראות ככה, אז למה צריך ליצור ציפייה אצל הגברים שתיראי ככה? (אני בכוונה לא רושמת ציפייה מעצמך, כי הציפיות מעצמנו הן תלויות סביבה).

ונחזור לעניינינו – דיכאון. אני נתקלת שוב ושוב באמהות שכלו כוחותיהן. שהן עייפות, עצובות, שבורות. הן לא מבקשות עזרה, כי אין להן לגיטימציה לבקש עזרה. אבל דווקא לא זה מה שמדאיג אותי. אלא שבאיזשהו שלב יכול להיות שאותה אמא כן תבקש עזרה, בצורה גלויה או סמויה, אך זה כבר יהיה מאוחר מדי. יש משפט שסבתא שלי הייתה אומרת ואני אימצתי אותו בחוזקה – 'כד שבור אפשר להדביק, אבל תמיד יראו את הסדקים'. אני מוסיפה ואומרת – עדיף להדביק את הכד מאשר לטאטא את השברים מתחת לשטיח.

מאידך, אני גם רואה הרבה אנשים שרוצים לעזור. כששומעים שיש מישהו שאין לו, אז מחפשים איך לתת לו. האמת, שזה דבר מדהים בעיניי, החמימות הזאת שיש לנו אחד כלפי השני גם כשלא מכירים אישית.

אז בואו נגדיל ונעשה, וניקח את זה צעד אחד קדימה. לא נחכה עד הרגע האחרון. לא ניתן לאותה אמא לבקש עזרה רק כשהיא תלויה כבר על סיב השערה האחרונה שמחזיקה אותה בחיים. בואו נציע לה את עזרתנו קודם, עוד לפני שהיא מבקשת. בואו נשאל, נתעניין, נתקשר, נבקר. בואו נדאג שאותה אמא לא תרגיש לבד, שהיא לא תרגיש שהיא לא מסוגלת, שהיא לא תרגיש שהיא עוד רגע מתמוטטת.. בואו נחזק אותה, נחבק אותה, נעודד אותה. גם אם היא לא ביקשה.

התייחסתי בפוסט הזה לאמהות, אך האמת, שהקריאה היא לשים לב לכולם. גם להורים שלנו, לאחים, לחברים, וגם לאדם הזה שיושב באוטובוס ונראה עצוב. גם לו אפשר להציע חיוך או משפט חיובי שיגרום ליום שלו להראות אחרת.

הכוח בידיים שלנו – אפשר למנוע דיכאון!

דפנה לוגסי – יועצת שינה ומדריכת הורים

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.